בגרמניה הנאצית יזמו רופאים תוכנית עיקור והמתת חסד אשר כוונה אל פגועי הגוף והנפש. ידוע מעט על גורל חולי הנפש היהודים, אשר היו בין הראשונים ליפול קורבן. הם הועברו בטרנספר כקבוצה מיוחדת ונרצחו בשיטתיות כמו גם חולי נפש לא יהודיים במסגרת תוכנית המתת החסד. רציחתם מהווה קשר חשוב במעבר בין המתת חסד ל"פתרון הסופי". העיסוק בחולי הנפש היהודים התמקד בארבעה תהליכים אשר כללו הסרת העזרה הציבורית, הגבלות בטיפול בבתי החולים, עיקור ורצח. "מטופלים" יהודים הפכו לקורבנות ללא הבחנה, לא רק על בסיס אבחנה פסיכיאטרית, אלא גם על בסיס גזע. הרצח תואם באופן יעיל באסיפות במרכזי איסוף לפני העברת היהודים אל מותם. התהליך כלל הונאה של משפחות המטופלים היהודים ומטפליהם בכדי לסחוט תמיכה כספית גם לאחר מות המטופלים. העיסוק בחולים היהודים נבע מחוסר האונים שלהם ומכיוון שנחשבו התגלמות הרוע. מכיוון שאיש לא הגן על היהודים, הנאצים יכלו להתייחס אליהם לפי ראות עיניהם. מספר הבדלים קיימים בטיפול בנפגעי נפש יהודים לנפגעי נפש לא-יהודים. בין היתר, היהודים הומתו ללא קשר ליכולת עבודתם, למשך אשפוזם או חומרת מחלתם. יתר על כן, הייתה קיימת אפליה בתהליך שקדם להמתה (צפיפות-יתר, מחסור במזון). עבור הנאצים, נפגעי הנפש היהודים היו ייחודיים בכך שגילמו שילוב בין "גנים מסוכנים" לבין "רעל גזעי" גם יחד. במשך שנים לא נערך דיון בנוגע לגורלם של פגועי הנפש היהודים. ראוי כי הדבר יבוא על תיקונו. בנוסף, כתוצאה ממחקרו של הכותב, דילמות מוסריות  מעניינות התגלו ביחס לפרסום מידע בנוגע לתקופה זו. נדון בנושא זה כמו גם בפתרון הדילמה בעקבות ניתוח אתי.